מחלת מנייר והרגשת מליאות או אטימות באוזן

הקדמה

טיניטוס, סחרחורת, ירידה בשמיעה ותחושה של אטימות או מלאות באוזן הם ארבעת הקריטריונים היסודיים לאבחנה של מחלת מנייר.

נשאלת השאלה: האם כל תלונה על אוזן אטומה קשורה למחלת מנייר?

אוזן אטומהמה גורם לאוזן אטומה?

לעיתים ידווח המטופל על הרגשה שהאוזן אטומה או פקוקה. הדבר עלול להגרם בשל חסימה אמיתית כגון: צרומן (שעווה באוזן), זיהום ממקור חיידקי, הצטברות של נוזל באוזן התיכונה, כולסטאטומה (גדילה לא מבוקרת של רקמה לא ממאירה), ברוטראומה וסוגי אלרגיה מסויימים.

אופציות נוספות הן ליקוי בתפקוד של צינור אוסטכיוס או מחלת מנייר. פעמים רבות תחושת האטימות באוזן נגרמת ממקור רטרוכוכליארי (פנימה מהאוזן הפנימית) ובמילים אחרות: מערכת העצבים המרכזית.

מה זו אוזן מליאה?

ישנם חולים שמרגישים שהאוזן אטומה אבל מעדיפים לקרוא לתחושה שלהם "אוזן מליאה". מבחינת האפשרויות האבחנתיות שיסבירו את המצב – אין הבדל בין תלונה על אוזן אטומה ומליאות באוזן.

תחושת מלאות באוזניים אצל חולי מנייר

תחושה של אזניים פקוקות היא 1 מ-4 הקריטריונים הבסיסיים של מחלת מנייר. הרגשת האטימות מופיעה ונעלמת לפרקים, והיא יכולה להופיע באוזן אחת או בשתיהן. אצל רוב החולים הרגשת האטימות מופיעה באוזן אחת בלבד.

אצל הסובלים ממחלת מנייר, עור התוף נראה תקין בבדיקות. כמו כן, אין ממצאים המצביעים על זיהום בקטריאלי, חומר לבן מאחורי עור התוף (כולסטאטומה), נוזלים שהצטברו או חסימה.

ליקוי בצינור אוסטכיוס

לעיתים דיווח על אוזניים פקוקות קשור לצינור אוסטכיוס הנקרא גם חצוצרת השמע. נסיונות של הסובל לאיזון הלחץ באמצעות תנועות לעיסה או בליעה אינם מועילים. למומחה לאף אוזן וגרון יהיה לא פשוט להבדיל בין תחושת מלאות שמקורה כוכליארי ובין ליקוי שקשור לחצוצרת השמע.

ישנם מקרים שבהם יאבחן הרופא חוסר תפקוד בצינור אוסטכיוס, והאדם הסובל ייבקש מהרופא לנקב את עור התוף או להכניס לינורית דרך עור התוף לאוזן התיכונה כדי להקל על הלחץ שהוא מרגיש. במידה והרגשת האטימות היא ממקור רטרו-כוכליארי, אין סיבה לבצע ניקוב.

סימפטומים אפשריים אצל חולה עם אוזן אטומה

ירידה ביכולת השמיעה (Hearing loss)

ההרגשה של האטימות באוזניים יכולה להיות באוזן אחת או בשתיהן. ההרגשה יכולה להופיע ולהעלם תקופות של שעות, ימים או שבועות. במידה ויכולת השמיעה נאורומה אקוסטיתנפגעה, הדבר יתבטא באיכות הצלילים, היכולת לבחין בין מילים או ירידת שמיעה כללית.

טיניטוס בעוצמה גבוהה (Acute and loud tinnitus)

לעיתים קרובות האטימות באוזניים מלווה בטיניטוס בעוצמה גבוהה. הטיניטוס החזק יוצר בהלה מובנת אצל הסובל, הנובעת מהחשש שהמצב יישאר באופן קבוע. תנועות לעיסה או בליעה אינן עוזרות להפחתת תחושת האטימות באוזן אצל רוב החולים ואמצעי מיסוך לרוב אינם יעילים מבחינת היכולת של הסובל להתעלם מהטינטון. יש לציין כי גידול שפיר על גבי עצב השמיעה (נאורומה אקוסטית) גם כן עלולה ליצור הרגשה של אוזן אטומה.

סימפטומים נלווים למחלת מנייר

ההתקפים החוזרים מעוררים בחולה הרבה חרדה. ישנו קושי להרדם ובחולים קשים – שיבוש משמעותי של השעון הביולוגי. השינה בלילה איננה מרעננת את החולה, והעייפות בשעות היום משפיעה לרעה על יכולת התפקוד שלו. ישנם קשיים בכושר הריכוז וירידה בזכרון לשמות של אנשים.

החולה מרגיש שאיבד את היכולת להינות מספורט, צפיה בסרטים ופעילות חברתית. באופן מתמיד החולה ממתין להתקף הבא ומתכנן כיצד להיערך אל ההתקף. הכוננות המתמדת הזו מתישה את החולה ובהרבה חולים ישנה תגובה דכאונית.

 

אטימות באוזניים - אבחנה מבדלת

האם זה סימפטום בודד?

חשוב להבדיל בין מקרה שבו האוזן החסומה מהווה את הסימפטום היחידי ובין מקרה שבו אוזניים חסומות הן סימפטום 1 מתוך 4 ולפיכך מדובר במחלת מנייר. לרוב אין מדובר בסימפטום בודד.

במידה ואדם מדווח על תחושה של אוזן אטומה בלבד, הרופא צריך לשלול מצבים אחרים שעלולים לגרום לכך. אם האוזן אטומה בצד אחד, יש אפשרות שמדובר כולסטאטומה, נאורומה אקוסטית או דלקת אוזניים ממקור ויראלי או בקטריאלי. בדיקה של מערכת שווי המשקל (הווסטיבולארית) יכולה לסייע לקבוע את המיקום של המחלה גם אם אין התקפי סחרחורת מסוג ורטיגו.

מהלך המחלה

מהלך המחלה שונה: דלקת באוזן מאופיינת על ידי החמרה הולכת וגדלה. כולסטאטומה הולכת ומתקדמת אך לא כואבת בשלבים ההתחלתיים. נוירומה אקוסטית מאופיינת על ידי התקדמות איטית מאוד. בשני המקרים: כולסטאטומה ואקוסטיק נוירומה אין מהלך התקפי.

השלב האחרון - מחלת מנייר

בשלב האחרון יש לקחת בחשבון את האפשרות של מחלת מנייר. זאת כיוון שאין סכנה מיידית במידה והאבחנה אינה נעשית באופן מיידי. במידה ושתי האוזניים פקוקות, חשוב יותר לשלול אפשרות של אלרגיה ומחלות אוטואימוניות מאשר מחלת מנייר.

 

ההיסטוריה של המחלה

הרופא הצרפתי פרוספר מנייר (Ménière) פרסם מאמר מדעי על המחלה בשנת 1861. זה הפרסום הראשון שבו מתואר קשר בין הסימנים הקליניים של מחלה מיסתורית באוזן לבין שינויים במבנה האנטומי של האוזן הפנימית. כל זה בתקופה שבה לא היתה הדמיה ממוחשבת ולא היו בדיקות מעבדה.

החולה עם תמונת המחלה הקלאסית (אפיינית) מתלונן על סימפטומים שהתחילו בצד אחד: טיניטוס, ירידה בשמיעה ואירועים של הרגשה שהאוזן נאטמת. הטיניטוס יכול להיות גם דו-צדדי. המחלה יכולה להתחיל גם עם התקפי סחרחורת ללא טיניטוס. כאשר ישנם התקפים קשים של סחרחורת סיבובית – החולה מציין את האירוע כמועד התחלת המחלה. יחד עם הסחרחורת יכולים להיות בחילות הקאות והזעה. שלושת הסימפטומים האלה קשורים לסחרחורת ואינם קריטריונים אבחנתיים במחלת מנייר. לא ניתן לנבא את מהלך המחלה. לא ידוע אם בהמשך המחלה תחמיר או שתדעך והחולה יחלים באופן ספונטאני.
פרוספר מנייר מצא קשר בין המצב הקליני של החולים לבין הצטברות נוזלים באוזן הפנימית, באיזור שנקרא שק אנדולימפאתי (Endolymphatic sac).

העגה (סלנג) של חולים

לחולים הסובלים ישנו מילון מונחים אפייני. המונחים שבהם עשוי החולה להשתמש הם: אוזן פקוקה, הרגשה שהאוזניים מלאות, אוזן סתומה, חסומה, מנותקת או סגורה, כאבים באוזניים ועוד.

שטיפה עם מים לשחרור סתימה

סובלים לעיתים שואלים האם כדאי לבצע שטיפה של האוזן עם מים פושרים כדי לשחרר סתימה של שעווה? התשובה לכך היא באופן חד משמעי – לא. זרם של מים עלול לגרום לנקב בעור התוף. הרופא או האחות שמבצעים שטיפה של האוזן החיצונית לא יודעים מה החוזק של עור התוף משום שהשעווה שסותמת את תעלת האוזן החיצונה לא מאפשרת לבדוק את עור התוף. במצב כזה גם שטיפה בזרם חלש של מים עלולה להביא לקריעה של עור התוף.